כשמתגרשים, הרכוש שנצבר מיום הנישואין ועד מועד הקרע (נתק, שבר ביחסים) מתחלק בין בני הזוג בחלקים שווים (למעט מתנות וירושות), במידה ולא הוסכם אחרת. לא כולם יודעים, אבל את מועד הקרע קובעת הערכאה השיפוטית. לקביעה זו עשויה להיות חשיבות כלכלית שתיצור פער משמעותי ברכוש בר החלוקה, כפי שקרה בפסק דין שניתן לאחרונה על יד בית הדין הרבני הגדול.
מדובר בערעור שהגישה האישה על החלטת בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, שקבע את מועד הקרע ליום ה-29 ביולי 2014. האישה טענה בערעור, כי מועד הקרע צריך להיות מועד הגשת תביעת הגירושין של הבעל – 16 בפברואר 2020.
הבעל טען באמצעות עו"ד דפנה לביא, כי שני הצדדים הודו שזה שנים רבות (מאז 2014) אין ביניהם חיי אישות ועל אף היותם נשואים ומתגוררים באותו בית – הם ישנים בחדרים נפרדים.
בנוסף הציגה עו"ד לביא אסמכתאות לפיהן ב-29 ביולי 2014 הוציאה האישה סכום כסף גדול ופתחה חשבון נפרד, וציינה כי מאז הפסיקה להכניס את הכנסותיה לחשבון המשותף והפסיקה להשתתף בתשלומי המשכנתא והחזקת הבית. כלומר, מאז אותו מועד הצדדים מתנהלים בנפרד.
מנגד טענה האישה, באמצעות עורכי הדין רונית אלאג'ם זיסמן וארתור שני, כי למרות העדר חיי אישות והחשבונות הנפרדים, מכיוון שהבעל דאג לחלק מהעניינים שבבית, הוא אכל לפעמים ממה שבישלה ולפעמים היה מקדש בליל שבת וסועד בסעודת שבת, אף שכיום הוא כבר לא יושב עימה. האישה טענה עוד כי היא מעוניינת בשלום בית ובחיי אישות, מעוניינת שיסעד עימה, והמניעה כולה מצדו. לדבריה, למרות שמזה שנים אין הם מגיעים לאירועים יחד – אפילו לבית הדין וממנו הם מגיעים וחוזרים כל אחד בעצמו – ולמרות מגוריהם תחת אותה קורת גג, עובדות אלו אינן בהכרח ראיה על קרע בלתי הפיך.
בית הדין האזורי קבע, כי מועד הקרע הוא המועד שביקש הבעל לקבוע, והתרשם כי מאז מועד זה הקרע בלתי הפיך ואין סיכוי שהצדדים ישקמו את ביתם. בית הדין כתב בפסק דינו שלמרות חלות מועד זה שש שנים לפני הגשת תביעת הבעל לגירושין, יש אפשרות להקדים מועד הקרע על פי סעיף 5א(א)2 לחוק יחסי ממון, מפני שכל הגורמים המצביעים על קרע קיימים.
האישה לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול, שם טענה כי בית הדין מחויב לדון לפי חוק יחסי ממון, לפיו אין אפשרות לקבוע מועד איזון לפני הגשת התביעה (לטענתה). עוד טענה, כי קביעת מועד הקרע, הקדמתו או איחורו, באופן שנגרמים הפסדים למי מבני הזוג, אינם יכולים לשמש כלי של ענישה על התנהגות קלוקלת של מי מהם, כפי שנקבע ב"בג"ץ הבוגדת".
בנוסף ציינה האישה כי פסיקה קודמת של בג"ץ בעניינם של צדדים בנושא סמכויות, מחייב לדון בכל מסת הרכוש של הצדדים, ואין להפחית ממסה זו רכוש שנצבר בשש השנים האחרונות.
עו"ד לביא ביקשה לדחות את הערעור וטענה כי חוק יחסי ממון בהחלט מאפשר לקבוע מועד קרע מוקדם להגשת התביעות, וכי בנסיבות אלה ישנם נתונים עובדתיים ואובייקטיביים המצביעים על קרע בין בני הזוג שארע בשנת 2014, הן בפן הזוגי והן בפן הכלכלי. באשר לבג"ץ שציינה האישה, עו"ד לביא הזכירה כי בית המשפט העליון דן שם בנושא הסמכות ולא בנושא הרכוש, כאשר קיבל את טענת הבעל שהסמכות היא לבית הדין הרבני ולא לבית המשפט לענייני משפחה. עו"ד לביא הוסיפה כי מובן מאליו שיש לדון בכל מסת הרכוש, אך זאת עד מועד הקרע.
הדיינים – הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא והרב מיכאל עמוס – סקרו בפסק דין מפורט את הסעיפים הרלוונטיים בחוק יחסי ממון, את דברי ההסבר לחוק ואת הפסיקה בנושא. הם דחו את ערעור האישה וקבעו כי בית הדין האזורי היה מוסמך ואף חייב להקדים את מועד הקרע.
האישה חויבה בהצאות משפט בסך 7,500 שקל, והדיינים לא חסכו ביקורת על הגשת הערעור: "בית הדין שאל וחזר ושאל את בא כוח המערערת אם לא ידועה לו הפרקטיקה הנוהגת בכל הערכאות השיפוטיות לקבוע מועד איזון מוקדם, אף מועד שלפני הגשת התביעות. הדברים ידועים לכל מי שבא בשערי בתי הדין ובשערי בתי המשפט".
גילוי נאות: עו"ד דפנה לביא מספקת שירותי תוכן לאתר פוסטה
