"האצבע היתה על ההדק… הרעידות בידיים המשיכו וכנראה נפלט כדור"

ויקטור קטן (76) מלוד, הנאשם ברצח אופיר חסדאי בחניון ברמלה, עלה לדוכן העדים בבית משפט המחוזי מרכז בלוד (23 ינואר).
סנגורו של קטן, עו"ד אבי כהן, הקדים והזכיר כי לקטן אין עבר פלילי, וכי עד לאירוע הטראגי הוא נשא אקדח ברישיון. לדברי הסנגור, הסיפור הוצג בתקשורת כרצח על רקע ויכוח על חניה, אולם בפועל  הכדור השני שנורה על ידי קטן וגרם למותו של חסדאי נפלט ולא נורה בכוונה תחילה.

עו"ד כהן ביקש להראות כי קטן ניסה רק "לעצור" את חסדאי ולא להרוג אותו, לשם כך הוא הסביר כבר בפתיחת הישיבה את האירוע על רקע מצבו הרפואי של קטן, הסובל מרעידות בידיים במצבי לחץ. "ויקטור היה בחניון עם אשתו הסובלת ממחלות קשות. היא ירדה מהרכב, הוא ירד מהרכב. הוא ראה שהיא מתווכחת עם בחור צעיר. היא אחרי ניתוח, והוא רואה אותה מתווכחת עם אדם בן 35. ואז הוא רואה אותה על הרצפה. הוא לא יודע מי האיש. הוא היה בלי מכשיר שמיעה… הוא יצא עם האקדח מהרכב וצעק 'מה אתה עושה', ואז הוא ירה. כדור אחד פגע ברגל. שנייה או שתיים אחרי זה נפלט עוד כדור שפגע למנוח בחזה והרג אותו. רואים אותו חמש דקות לאחר שהמשטרה הגיעה למקום – הוא היה בהלם. רואים אותו מהכדור השני שהוא בהלם. החוקרים אומרים שהוא כעס על המנוח, אבל המנוח הוא זה שהיה אלים…".

במהלך החקירה השופטים ליאורה ברודי (ראש ההרכב), מיכל ברק נבו ומיכאל תמיר הפנו מידי פעם אף הם שאלות הבהרה משלהם לעבר הנאשם, שסיפר על עצמו.
"גדלתי באורוגוואי, עליתי כמתנדב אחרי מלחמת ששת הימים, חזרתי לאורוגוואי לאחר שאמי נפטרה בשנת 1970, ובשנת 1971 עשיתי עלייה", סיפר קטן, "לאחר העלייה ארצה עבדתי במקומות עבודה שונים, בין היתר כנהג מונית, ובהמשך גרתי בבית אריה, אז קניתי אקדח לצורך הגנה עצמית, אותו החזקתי גם לאחר שיצאתי לפנסיה בגיל 70. את האקדח נשאתי כי במשך העבודה הגעתי לכפרים ערביים ולמקומות מסוכנים אחרים.

למה הפסקת לעבוד?
קטן: "כמה שנים לפני זה כשהתחלתי להרגיש לא טוב. לא ישנתי מספיק בלילות, באיזשהו רגע נתנו לי להבין שהעבודה קשה לי. גם אני הרמתי ידיים".
בשנת 2010 נמצא אצלך גידול בגזע המוח?
קטן: "עדיין יש, אני עובר בדיקות. זה מאחורי האוזן. תופעת הלוואי שהגיעה היא שהייתי קצת חירש. באוזן ימין שומע בין 30 40 אחוז, באוזן שמאל אני חירש לגמרי כתוצאה מניתוח. אני לא יודע מי קורא לי ומאיפה באים הרעשים. אם מישהו קורא לי מאיפה זה בא".
השופטת מיכל ברק נבו התערבה: "כשאתה מספר לנו על המגבלה מי קבע את זה?".
קטן: "לפי כל הבדיקות שעשיתי. בזמן האחרון יש שיפור. כשהתחלתי לקבל מכשירי שמיעה, מכשירי השמיעה היו עושים הרבה רעש. לא היו פילטרים של רעשים".
בהמשך לכך קטן נשאל וסיפר על מחלות מהן הוא סובל, ובין היתר מאסטמה, סכרת ולחץ דם גבוה, שגורם לו לכאבי ראש ורעידות בידיים, תופעות המצריכות אותו בלקיחת תרופות. לטענתו, גם הרופאים לא יודעים ממה נובעות הרעידות בידיים.
עו"ד כהן: "איך נושא הרעידות השפיע על הנהיגה שלך?".
קטן: "לא השפיע, הריכוז לא היה הכי טוב. לפני שעזבתי היתה לי תאונה שבה לא הייתי אשם".
קטן פירט גם על מחלת אשתו מוניקה, שעברה ניתוח לב פתוח, ובהמשך גילו אצלה מחלה קשה נוספת, הם נשואים 48 שנים, יש להם שני ילדים ושני נכדים.

עו"ד כהן: "מדוע המשכת להחזיק בנשק לאחר שיצאת לפנסיה?".
קטן: "הנשק בדרך כלל נשאר בכספת בבית. זה דבר שלא מפריע לאף אחד. אף אחד לא אמר לי שיש חוק שצריך להחזיר את הנשק".
למה חשבתם שחשוב שיהיה נשק…?
קטן: "זה נותן הרגשה של הגנה. זה נותן הרגשה שזה יעזור לנו במקרה… ואם חושבים טוב אני לא יודע כמה זה יכול לעזור כי עד שמגיעים לכספת צריך להתחיל להזיז את הארונית ולפתוח את הכספת ולהזיז את האקדח. אם היה פורץ בבית אז לא הייתי מספיק לעשות כלום".
למה לא השארת את הנשק בבית?
קטן: "לפי החוק המעטים שאני מכיר שאסור להשאיר את הנשק בלי השגחה. זה היה נותן הרגשה יותר טוב של ביטחון".
יצא לך להשתמש באקדח חוץ ממטווח?
קטן: "לא… רק במקרה המצער הזה".

מה היה ביום המקרה?
קטן: "נסענו לעשות בדיקה למוניקה ברמלה-לוד. אמרתי למוניקה בואי נשתה קפה… רציתי להזמין אותה לקניון. נכנסתי לכניסה מהכיכר פניתי שמאלה לחניה שהיתה פנויה. לא היתה חניה. ביקשתי ממנה (ממוניקה) שתרד. בינתיים התחלתי לצאת. כשהסתכלתי לכל מקום. ראיתי אותה עומדת והיא סימנה שיש לי חניה. לקחתי ימינה ועשיתי סיבוב פרסה. נכנסתי לחניה. ברגע שנכנסתי לחניה אני רואה שיש בין העמודים ארבע חניות, שתיים פינתיות. היו ג'יפים שתופסים על הגלגל הקדמי חלק מהחניה. אני מנסה לתמרן כמה שיותר צמוד לרכב שייתן לי לצאת. פתאום אני רואה שמרביצים למוניקה. התגובה שלי היא מאוד מהירה. וזה מעלה אותי בלחץ. אני יוצא מהר מהאוטו. צועק על הבן אדם למה אתה מרביץ לאשתי… אין תשובה. יש עוד מכה, או דחיפה, והיא נופלת. שני אנשים, אחד 1.65 ואחד 1.85. ראיתי את הגב של מוניקה. את הידיים אני לא רואה אותם. אבל הבן אדם הגדול הזה יכול היה להרביץ יותר בקלות.
"אני לא יודע כמה הוא הרביץ", הוסיף קטן, "היא הלכה אחורה. המסקנה היא שאין משהו אחר. אני לא מכיר את הבנאדם… הוא היה צעיר על ידי. היה לו זקן גדול שקצת מבגר אותו".

כשיצאת מהאוטו באיזה מצב היתה מוניקה?
"היא עמדה. יצאתי מהר מהאוטו לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהכיוון שלהם. ברגע שאני רואה שהיא מקבלת מכה, השארתי את התיק בבגאז' ואז אני רואה שהיא נופלת. ראיתי את כל האדם הזה כמו כל אחד מהעמודים. גדול. אני בן 74, מה אני אלך לעשות עם בן אדם שהוא יותר חזק ממני?".
"למה לא ניסית לדחוף אותו.
"ללכת ולעצור אותו זה לא היה בכוח שלי (צוחק). הוא בן 40 בשיא הכוחות ואני בן 74 שעזבתי את העבודה כי אין לי כוחות, אז הפחדתי אותו עם האקדח, וחשבתי שיכול להיות שייצא משהו. אני לא יודע אם צעקתי משהו כשהראיתי לו את האקדח. הלכתי שני צעדים לכיוון שלהם. לקחתי את התיק (שבו היה האקדח, ד.א) מהמכסה של הבגאז' של האוטו. שלפתי מהר את האקדח, זרקתי את הנרתיק וכנראה דרכתי בדרך. ואז נכנסתי בין שניהם, בין אופיר (המנוח) למוניקה. לא הסתכלתי על מוניקה, העיניים שלי הם על מה הוא הולך לעשות. עוד שנייה ראיתי שהוא הולך לתת לה עוד מכה".

מה חשבת יכול לקרות למוניקה?
"מהנפילה פחדתי. מאוד פחדתי שתמות. ניסיתי למנוע, ולמנוע היה לעצור. בלי שהתכוונתי הייתי קרוב אליו, שניים שלושה מטר, ואז יריתי לו ברגל".
כמה כדורים?
"אחד, כנראה רק אחד. הייתי מאוד בלחץ כשראיתי אותו פצוע".
למה היית בלחץ?
"בשבילי זה היה לחץ עצום, על הבריאות של מוניקה".
אז כמה פעמים ירית?
השופטים מעירים לסנגור: "אבל הוא אמר שהוא לא ראה".
"ראיתי, ראיתי אותו פצוע וכבר מלראות אותו נכנסתי להלם. לא ידעתי מה אני עושה. לא יכולתי להסתובב ולראות את מוניקה. זה פחד".
שמעת משהו?
"אני מצפה מאדם שמאיימים עליו באקדח, שיעשה משהו, שיגיד די, מספיק".
ומה קרה לאחר הירייה שהוא נפצע ברגל?
"כנראה שהאצבע היתה על ההדק. הרעידות של הידיים עדיין המשיכו וכנראה נפלט כדור".
כמה זמן לאחר הכדור הראשון נפלט הכדור השני?
"שניות… ההסבר ההגיוני הוא, שמרעידת הידיים זה יצא שוב".
אבל מאשימים אותך שכיוונת את האקדח בכוונה.
"לא כיוונתי בכוונה, אם הייתי רוצה לירות בכוונה לא הייתי מתקרב. אם הייתי רוצה לגרום לו נזק הייתי יכול להמשיך לירות. היה עוד 10 כדורים באקדח".
ואיך השופטים יידעו מה נכון?
קטן: "הם יכולים לחשוב שבאמת, בן 74 לא לא יוצא לרחוב להרוג מישהו, ולא עם אשתו שחולה".
השופטת: "אף אחד לא טוען שיצאת מהבית כשמשהו היה מתוכנן, השאלה היא מה היה בסיטואציה שהתרחשה? אתה אומר נפלט לי כדור, התביעה אומרת שכיוונת לחזה. איך השופטים יידעו לקבוע מה הגרסה הנכונה?".
"זו שאלה של מילה מול מילה".
איך יידעו שאתה אומר את האמת?
קטן: "אני מוכן לענות במכונת אמת".

למה ירית כדור אחד לכיוון הרגל של אופיר.. למה לא ירית למעלה?
התובעת התנגדה לשאלה, אבל קטן השיב: "כל הכוונות שלי היו לעצור אותו".
בשלב הזה התובעת מתנגדת לשאלות הסנגור בטענה שעו"ד כהן מנחה את העד, והסנגור השיב: "התביעה מאשימה בתיק רצח כשמדובר כאן בהכל חוץ מתיק רצח".
קטן: "סך הכל הכוונה שלי היתה רק לעצור אותו".
למה לא ירית בו בחזה?
"לא רציתי להרוג אותו. יכולתי לירות מהאוטו ובטוח הייתי פוגע. הכוונה שלי היתה לעצור אותו…".

השופטת: השאלה היא לאחר שירית… הסתכלת מה קרה אחרי הירי? הרי ירית בבן אדם.
"ברגע שראיתי שפגעתי בו איבדתי את העשתונות. היה לי הלם. לא ידעתי איפה אני ולא ידעתי כלום".
עו"ד כהן: איך הרגשת באותן שניות?
"אחרי שיריתי לא הרגשתי כלום… הלם מוחלט".
אחרי איזה כדור הרגשת הלם? מהכדור הראשון? מהכדור השני?
"מצדי לא יריתי כדור שני. הוא נפלט".
השופטת: "הנשק היה מכוון לחלק העליון…".
קטן: "אני לא כיוונתי אותו… לא כיוונתי את האקדח. אם הייתי רוצה הייתי עושה את זה מהתחלה".

שופט: ברגע שהכדור פגע, מה היה מצבו של המנוח?
"ממה שאני ראיתי זה שהוא כביכול התקרב".
עו"ד כהן: אתה יכול לומר בביטחון מה היה המצב לאחר הירייה?
"לא יכול".
מה קרה לאופיר?
"הוא נפל הצידה. ניגשתי לאוטו ושמתי את האקדח בתוך התיק וזהו. ואז הגיע מישהו…".
אז באים אנשים ואתה עם ידיים רועדות, למה?
"היה הלם. ההלם החזק היה של הירייה השנייה".
למה היית בהלם?
"מצב כזה שיורים בבן אדם, מי שלא רגיל זה מביא אותו להלם… לחצתי כנראה על ההדק שוב וזה יצא לאותו כיוון".
כשהחזרת את הנשק לתיק, באיזה מצב הוא היה?
"טעון.. שמתי את הנשק בארנק".
למה אתה לא פורק את הנשק? למה הנחת אקדח טעון בתיק?
"כל הפעולות הללו זה רק מי שרגיל… בשבילי זה היה תאונה… אני לא יכול להגיד".
בשלב זה בני משפחה של הקורבן התפרצו: "לדרוך את הנשק אתה יכול?".

עו"ד כהן אומר לנאשם, כי יש טענה שהוא מואד כעס
קטן: "לא כעסתי ולא כועס. אני באמת מצטער".
בני משפחת הקורבן התפרצו שוב: "איפה היית שנתיים וחצי?".
עו"ד כהן: הרגשת פחד, על מה?
"בדיוק על המקרה הזה".
"למה לא ירית באוויר?
"לא היה לי זמן, כי הוא היה קרוב מאוד אליה. הוא היה נותן לה עוד מכה… אחרי הכדור הראשון פתאום הכל הפסיק".
השופטת: למה התכוונת שהירי היה אינסטנקטיבי?
קטן: "כשהראש לא עובד… התגובות הן האינסטינקט האישי של בן אדם".

בהמשך החקירה התברר כי במהלך חקירתו הוא ביקש להיבדק רפואית, מדוע שאל הסנגור.
קטן: "מההלם… עד עכשיו אני לא ישן בצורה נורמאלית. אני לא עובד. עד היום יוצא לי לראש".
השופטת ברודי: מה יוצא לך לראש?
בשלב זה קטן התפרץ בבכי ואמר: "הקושי".
השופטת: על איזה קושי. מה לא נותן לך לישון?
קטן: "בעיות אחרות… אני לא יודע למה, איך יכול להיות שאנשים צעירים יום יום רואים אותם מרביצים לאנשים מבוגרים, למה?".
השופטת: אתה ראית מכות?
קטן: "ראיתי שהם מתנדנדים השניים. הבגדים שלה. לא ראיתי יד שירדה על הראש שלה".
שופטת: יכול להיות שהם רק מתווכחים… מה בדיוק ראית?
קטן: "אני לא יודע מה עבר לו בראש".
השופטת: אנחנו רוצים לדעת מה ראית ומה שמעת… האם ראית מעשה אלים כלפי מוניקה?
"אני ראיתי מצב חירום לכיוון האישה. שהיא מחכה באמצע החניה. פתאום אני רואה שמישהו מנדנד אותה. רואים את הבגדים שלה שהיא הולכת אחורה".
עו"ד כהן: כשהגעת ראית אותה על הרצפה?
קטן: "ראיתי אותה נופלת".

עכשיו עובר בית המשפט לחקירה הנגדית, של התביעה.
התובעת: האם מוניקה הכתה את אופיר עם התיק? כשאתה מחוץ לרכב, ומוניקה נפלה… האירוע מתרחש בין שני רכבים.
"זה לא היה בין שני רכבים… זה רכב פה, רכב פה… ראיתי שהיא היתה קרובה אליו. הנחתי את התיק על מכסה הבגאז' אבל ראיתי שאני לא מספיק. ראיתי שהיא נפלה. אז חזרתי אחורה שני צעדים שלפתי את האקדח וניגשתי אליהם. נכנסתי ביניהם כדי למנוע מכה אפשרית נוספת".
אתה מפחד?
"מאוד".
אז למה השארת את התיק?
"ראיתי שהיא נופלת ואני רואה אותו למעלה, בן אדם גבוה, חזק, רחב. אז עשיתי שני צעדים לקחתי את האקדח והלכתי אליהם במהירות. הלכתי שני צעדים מהירים לכיוון של מוניקה והתוקף ובאותה תנועה חזקה מהירה אני שולף אקדח מהתיק זורק את הנרתיק של האקדח. בהמשך אופיר שאל למה אתה יורה בי?".
בשלב שאתה מניח את האקדח על המכסה, אתה לא מרגיש סכנת חיים כי הנחת את האקדח… ניגשת שני צעדים לעבר האירוע, גם בשלב הזה אתה לא מרגיש סכנת חיים?
"אני לא יודע… הוא עוד פעם מרביץ לה ודוחף אותה. ושהוא דוחף אותה אני מרגיש סכנת חיים. הפחד שלי הוא שאני חי עם הפחד הזה… תמיד הייתי פחדן. היה לי הרבה כוח, אבל אף פעם לא הלכתי מכות".
בשלב הזה התובעת מדגישה את הסתירות לכאורה בעדותו של קטן, שבתחילה אמר כי לא חש בסכנת חיים, אך בהמשך סתר את עצמו.
"כשהוא הרביץ לה בפעם האחרונה הרגשתי את הצורך למנוע ממנו להתקרב אליה. עם הידיים לא יכולתי לאיים עליו. המרחק ביניהם היה יחסית קצר. המכה הבאה זה לא שתתכופף, זה בעיטה".

התובעת ממשיכה להקשות על הנאשם, הפעם היא מתעכבת על סדר הפעולות שעשה לפתיחת התיק ובו האקדח.
פתחת את הריצ'רץ', הוצאת את האקדח והוצאת את הנרתיק מהאקדח, תוך כדי ריצה?
"לקחתי את התיק, כי הריצ'רץ' היה פתוח".
מהמם
"פתחתי את הריצ'רץ'".
שופטת: מתי?
"כשהייתי באוטו".
תובעת: לאורך כל החקירות אתה מספר שהריצ'רץ' היה סגור.
"אז אני לא זוכר בדיוק מתי פתחתי".
השופטת ברודי: הגרסה שהריצ'רץ' היה סגור, זה פעם ראשונה שאתה אומר.
"אני מקבל את הגרסה, שזה היה סגור".

תובעת: למה אתה לא יורה לאוויר
"לא היה לי זמן.. הוא היה קרוב מדי… אני לא יכול לבזבז את הזמן ולצעוק עליו. והוא כנראה גם לא שמע.."
תובעת: חשבת לירות באוויר אבל לא היה זמן?
"כן, אין זמן… הוא הפיל את אשתי".פרטים נוספים בהמשך.