בטחוני מעאבד

צוות מבקרי שירות בתי הסוהר מטעם לשכת עורכי הדין והשר לביטחון פנים שמים את פעמיהם אל שער היציאה מכלא אשקלון – קיץ חם ומהביל בחוץ, תארו לכם מה קורה בפנים.
על פרטי הביקורת אין בדעתי לכתוב עתה, שכן אין מקדימים את המאוחר. הדו"ח ייכתב בימים הקרובים ויימסר לתעודתו, ועד שיפורסם אין זה מקובל להתייחס בשלב זה לממצאיו המתגבשים.
ועדיין, מספר תמונות מלוות אותי מאז, כי בגיהנום של האבסורד אין שולטת מידה רבה מדי של היגיון בריא, שלא לדבר על היעדרן של תכונות אנוש נוספות בו.

כלא אשקלון הוא מקום כליאה לא גדול. סך הכל כ-300 אסירים ועצורים מסתופפים בו. כשליש מהם אסירים ביטחוניים, היתר הם עצורי ימים ועצורים עד לתום ההליכים הפליליים, ועוד קבוצה קטנה של אסירי עבודה המתחזקת את המתקן בצורה שוטפת.

ב'אגף הפת"ח אני פוגש את דובר האגף. כידוע, האסירים הבטחוניים מחולקים על פי זיקתם האידיאולוגית – חמאס, פת"ח והאחים המוסלמים. בראש כל קבוצה עומד הדובר, המוציא והמביא בפני רשות הכלא את הבעיות והבקשות של האסירים בקבוצה שהוא מדברר. הדובר הוא אדם אינטליגנטי, השכלתו נבלמת על ידי שירות בתי הסוהר, שבהשראת פוליטיקאים חסרי מחשבה יתרה וציבור מוסת ומסית, החליט למנוע מהאסירים הבטחוניים את הזכות ללימודי השכלה גבוהה בדלת אמות הכלא. "אנשים משכילים הם מסוכנים", הרהרו בליבם מקבלי ההחלטות, "ואנו נמנע מהם מלהיות כאלה".

אז יושבים אסירי הקבוצות הללו ומבינים שבנושא אחד חושש הכובש הציוני: ההשכלה היוצרת דעות שונות ולעיתים אף תבונה, לשם מה צריכים אסירים חכמים או מנהיגים אינטליגנטיים לעתיד לבוא?!

הדובר מציג בפניי את יושבי התא וביניהם שניים, האחד "מעבאד" (אבוד, בתרגום מילולי לעברית) – אסיר עולם מזדקן שהעביר בין כותלי הכלא הציוני כבר למעלה מ-30 שנים. "הוא חולה סרטן" מסביר לי הדובר. אני סוקר את האסיר. כחוש, לאחר טיפול כימותרפי מייגע ומתיש. המחלה מכרסמת בגופו ואין צורך להיות פסימיסט מושבע כדי להבין כי ימיו של אדם זה ספורים. אני משוחח עימו, האיש מלין בפניי כי נמנע ממנו ביקור של נכדו, ואני תוהה ביני לביני: מה יקרה באם יתקיים מפגש שכזה? מה יקרה אם הנכד יגיע ויפגוש בסבו לפני שיהיה מאוחר מדי?
ובכלל, לגורמי שב"ס ושב"כ ברור כי האסיר הוא שכיב מרע, אז מה פשוט יותר מלהניח לו לאחר יותר מ-30 שנות סורגים להשתחרר ולהעביר את המעט שנותר לו בחיק בני משפחתו. האם ניתן לעשות כן? בהחלט.

את אסיר העולם המושמץ שמעיה אנג'ל שחררו מתוך הגיון אנושי כאשר לקה במחלה סופנית, לשהות בשבועות חייו האחרונים בחברת בני משפחתו, קודם שיזומן לבית דין של מעלה.
אז מה דרוש ומה נחוץ במקרה של הזקן החולה הזה? מודעות ושיקול דעת. אגב, שחרורו של אסיר כה חולה עשוי לחסוך את העלות הכרוכה בהחזקתו, עלות בכסף ועלות בטיפול וסיעוד, אחד האלמנטים שהכי מטרידים את גורמי הכליאה.

האסיר השני שהדובר מציג בפניי הוא צעיר, בשנות השלושים לחייו. לפני למעלה מ-20 שנה, כשהיה נער, שודל על ידי פעיל טרור לשמש כפצצה חיה. הנער התפוצץ ונשאר בחיים, אך הפך לחירש, עיוור וגידם – אחת מרגליו נקטעה.
נאמר לי, כי ניתן לבצע באחת מעיניו ניתוח שיציל את מאור עיניו ברם מזה למעלה משלוש שנים הוא ממתין לניתוח שכזה. שוו לנפשותיכם, מזה למעלה מ-20 שנה יושב בכלא צעיר "מעבאד" נוסף השפוט למאסר עולם, שרוי בעולם שבו הוא אינו רואה, אינו שומע דבר ועל מנת לפסוע אפילו פסיעה אחת בודדה עליו להתחבר לפרוטזה מיושנת מדגם של פעם. במצב שכזה הוא מוחזק כאסיר – ושב"ס?
את מי מטריד צעיר עיוור, חירש וגידם המצוי באחד מחדרי אגף הפת"ח ונזקק לטיפול והכוונה יום יומיים בחלק לא מבוטל של פעילותו? מן הראוי להעניק לו את הטיפול הרפואי המתחייב, ולמעלה מכך לאחר 20 שנה במצבו שלו ניתן לשחררו מהכלא. העונש שספג הוא לא רק שהייה של שנים ארוכות בכלא, אלא גם הנכות הקשה שהפכה אותו לשבר כלי. ומה עם החיסכון של הוצאה כספית בלתי מבוטלת מידי שנה בשנה?

זמן שב"ס הוא מושג שאינו מוכר בחוץ. הוא איטי, זחלני, כמעט ואין קורה בו דבר וכמעט לאיש מבחוץ לא אכפת מה קורה שם בפנים. המחשבה על כך שבשטח מרובע של שניים שלושה מטרים מרובעים ופסיק שוהים יחדיו חולה סרטן קשיש וגווע, לצד צעיר החי באפלה ובדממה אינה טורדת איש. ואנא אנו באים?!