אמירת 18 על המצב

אז מה כעת? כשידוע לגמרי שהפסקת אש נכנסה לתוקפה בשעה שתיים לפנות בוקר (שגיאה קשה), לפחות נפיק את המירב, ויש לתכנן את ההמשך:

1. שינוי המשוואה – מתגובה (אש באש, שקט בשקט) למניעה והתקפה: דין משלוח לעזה כדין משלוח מאיראן לסוריה ולבנון. דין תקיפת ישוב בישראל הריבונית (ויש להגדיר מהי ישראל הריבונית, כי לנו זה ברור אבל דומה שמנהיגינו שכחו) כמוהו כהכרזת מלחמה.
2. ראשי חמאס: דינם מוות או לכל הפחות משפט בישראל. אין התחייבות להימנע מחיסולים ממוקדים.
3. השלטת הריבונות על ערי ישראל: לא יעלה על הדעת שערים כמו לוד ועכו תישארנה ללא שוטר, שאזרחים מתקשרים למשטרה ובמוקד משיבים להם "קיבלנו הנחיה לא לבוא". יש להשתלט מחדש על הערים המעורבות והישובים הערבים, לעבור בית בית, להוציא אמצעי לחימה ולהותיר שם כוח שיטור חמוש קבוע.
4. חיזוק הקול השקט והידברות עם ראשי החברה הערבית: מנסור עבאס אינו המנהיג היחיד הערבי, אם כי הוא היחיד שהתבטא ואמר במפורש שהוא מגנה את האלימות בחברה הערבית. יש לטפח שיג ושיח, עם החברה הערבית, דיאלוג למען שינוי, בשתי החברות.
5. מטלות על חברה ערבית שפויה – להתנער מהפורעים: הם לא משרתים אתכם. זוהי גם לא דרך האיסלאם. אלו שחוברים למחבלים דינם כמו כל טרוריסט.
6. מטלות על חברה יהודית שפויה – להתנער מהפורעים ואחראים למעשי לינץ': זוהי אינה דרכנו. זוהי אינה דרך היהדות. אלו מביננו שהפכו למחבלים דינם כמו כל טרוריסט.

   

7. תרחיש היום שאחרי: עשית ולא פרסמת, לא עשית: היכן ההסברה? מדוע הפסיקו להשקיע בה, היא לא פחות חשובה מפצצה או פעולה מוצלחת. יש לחזק את מערך ההסברה במשרד החוץ ולדברר את מה שקרה – בישראל, במדינות ערב, ובשאר העולם. הנרטיב פשוט – תקפו את ערינו, תקפו את עיר בירתנו, את עיר הכרזת העצמאות ביום חגנו יום ירושלים. שום מדינה ריבונית לא תסכים לירי של טילים על שטחה, על פי המשפט הבינלאומי זוהי הכרזת מלחמה, ועוד על ידי ארגון טרור.
8. שיקום עזה: היום כולם יודעים שחומרי הגלם אשר נועדו לשיקום עזה אחרי המבצעים הקודמים הושקעו בבניית מנהרות הגנה והתקפה, ובניית מערך טילים – זה לא יעלה על הדעת. לשלוט בשיבר, לפקח על מה שקורה עם הכסף, לא לאפשר לנצל את זה כנגדנו.
9. נשק בעזה: מותר לפגוע בו, להשמידו ולתקוף.
10. טיפוח עוטף עזה: האנשים האלו מקריבים את חייהם למען אידיאולוגיה. יש לפתח את האיזור הן מבחינת התשתיות המיגון והאנשים.
11. שיקום: יש לשקם מהר את כל הבתים ההרוסים בקו האש, לשפץ את בתי הכנסת עוד יותר מהר, ולנהל את המשבר דרך כוונות השיקום ולא כוונות הנשק.
12. פיצויים: למדינה אסור להערים קשיים בירוקרטיים בתשלומי מס רכוש לנפגעי האיבה.
13. אולפני הטלוויזיה הרשמיים: שינוי השיח, דיווח יותר אובייקטיבי המשקף אחידות ולא רק נטיה פוליטית מסויימת מובהקת.
14. ועדת היגוי למקומות הקדושים: שתעשה שיג ושיח עם האוכלוסיה הערבית, אם כי קביעותיה לא יחייבו אלא ייעצו בלבד.
15. על השכנות: העובדה שבתי כנסת רבים נשרפו, שערבים הצביעו על בתי יהודים לצורך הרס וביזה, מעידה על שני אלמנטים – רפיסות שלטונית, והיעדר שכנות אמת. בתקופה הראשונה יש לנהוג בכבדהו וחשדהו, עד יעבור זעם, לפחות.

    

16. הפסקת האש: העובדה שבשעות האחרונות ללחימה ואחריהן קיים חשש באוכלוסייה מפני יציאה מהבתים, בישובי החזית ובעורף, אינה יכולה להחזיק עוד. מהיום, ארגון החמאס אינו רשאי להחזיק ביכולת לירות.
17. שלום: המשיכו לשפר את יחסינו לערבים בשטחי מדינת ישראל, זו חובה ודרושה גם השתדלות. אפשר לנסות שלום עם הישות הפלסטינית, אבל לא בכל מחיר, בטח לא תוך מתן שליטה לארגון טרור רצחני המשתמש באזרחים כבני ערובה וכלי שרת.
18. עם ישראל חי: יש לחתור לאחדות מיידית, המשיכו להיות מאמינים!