בחודש מרס הוגש כתב אישום נגד לוחם חטיבת הנח"ל אשר חלף ליד מספר כלי נשק שהוצבו תחת השגחה של לוחם אחר, הרים ברגע פזיז את אחד מכלי הנשק, כיוון אותו ולחץ על ההדק. כתוצאה מכך נורה קליע אשר פגע והרג את חברו של היורה – סמ"ר יונתן גרנות (25 פברואר).
על פי גרסת הלוחם, מאחר וחיילי הפלוגה בדיוק חזרו ממטווח ירי, הוא היה משוכנע שהנשק פרוק, כיוון שהוראות הצבא מחייבות פריקה של כל כלי הנשק טרם עזיבת המטווח.
נגד הלוחם הוגש כתב אישום בכפוף לשימוע שנערך לו על ידי הפרקליט הצבאי הראשי, בסיומו הפרקליטות הצבאית ייחסה לו עבירה של "המתה בקלות דעת". לאחר כניסתה לתוקף של הרפורמה בדיני ההמתה בחוק הפלילי של מדינת ישראל, עבירת ההמתה בקלות דעת החליפה את עבירת ההריגה, שהיתה קבועה בחוק עד לתיקון האחרון (יולי 2019).
על פי דיני העונשין בחוק הפלילי הרגיל, בעבירת של המתה בקלות דעת יש להוכיח כי אדם עשה מעשה שהביא למותו של אדם אחר, ואותו אדם צפה את האפשרות שמעשיו יביאו למותו של האדם האחר, אך סבר כי יוכל למנוע את התוצאה הקטלנית.
בנוסף, על התביעה להוכיח כי בין המעשה לבין המוות התקיים קשר ישיר, והמעשה היווה את הסיבה למוות – גם אם היא לא היתה הסיבה היחידה.
כמו כן, התביעה נדרשת לבחון האם היתה זו אחריותו הבלעדית של הנאשם, במקרה הזה לעובדה כי מהנשק אשר היה ברשות הנאשם נורה הכדור אשר הביא לתוצאה הקטלנית.
הייחודיות של המשפט הצבאי בהקשר זה היא האופן בו נוטים בתי הדין הצבאיים לבחון טענות של נאשמים, לפיהן, מפקדים אשר התרשלו בתפקידם הביאו לניתוק הקשר הישיר בין אחריות המפקד לאחריות החייל, ולמצב בו ניתן יהיה להרשיע את הנאשם בעבירה של גרם המוות ברשלנות.
לכאורה, טענה של הוכחת רשלנותם של המפקדים – בהטמעה ויישום של כללי הבטיחות אשר נקבעו בפקודות הצבא – יכולה להיראות במבט ראשון כשובת לב. המסגרת הצבאית כמסגרת הייררכית נוקשה מטילה על המפקדים חובות שאינן קיימות בנסיבות אזרחיות "רגילות" – אב האחראי לבנו, מורה האחראי למעשי תלמידיו.
יחד עם זאת כבר נקבע בפסקי דין רבים של בתי הדין הצבאיים, שמטבע הדברים של הכשרת החיילים ושירותם הפעיל, הם עצמם אמורים להיות מודעים היטב למסוכנות הטבועה בכלי נשק, והאחריות להפעלה שלהם נתונה להם בלבד, ובמיוחד כאשר הם מחזיקים בו.
לכן, בתי הדין הצבאיים נוטים לייחס דווקא למודעות של נאשם חייל, בסמוך ולפני הירי שהביא לתוצאה קטלנית, את המשקל המכריע. כאשר הראיות מראות כי לפני הירי הנאשם לא ביטא התייחסות מוכחת למצבו של הנשק, ולא הוכח שהוא היה משוכנע כי הנשק פרוק ולא נשקפת ממנו סכנה, אין מנוס מהרשעתו בעבירה של הריגה, או כהגדרתה היום, המתה בקלות דעת.
