יום אחד מניח מישהו הלשנה לוהטת אצל רכז המודיעין של תחנת המשטרה בעיר בָמְבָאוֹ עילית שבמגזר הערבי. ההלשנה עסקה בכך שאצל אבו רשאש מוסתר כלי ירייה, אקדח של ממש.
מובן כי ההלשנה יוצרת התרגשות לא קטנה אצל שוטרי התחנה ובעקבותיה מתוכננת פשיטה רבת משתתפים. אם לא די בכך, לפשיטה מצורף גם הולך על ארבע נבחן-רחרחן המתמחה באיתור חומרי נפץ וכלי ירייה.
אבו רשאש אינו פורע חוק המוכר או ידוע למשטרע. הוא מתפרנס היטב מיגיע כפיו ומתגורר בבית מהודר וגדול, שמרבית השוטרים יכולים רק לחלום שיתגוררו בו או בשכמותו.
כמנהג המשטרע, את הפשיטה עורכים בשעת בוקר מוקדמת, דבר המחייב את לובשי המדים לקום בשעה עוד יותר מוקדמת, ובחורף. איש מהם אינו מתלהב לעזוב את יצועו ולהישפך לבוקר סגרירי המשורבב בטיפות גשם. מצב זה גורם למרביתם להגיע ליעד הפשיטה זועמים ורעבים.
הדפיקות הנמרצות והצעקות "משטרע פתח", נענות מידית ואל הבית על שלושת מדוריו-קומותיו פולשת ערימה אכזרית של לובשי מדים. הללו מפרידים בינו לבין זוגתו ובינו לבין ילדיו, רובם עומדים המומים מבוהלים ובוכים. או אז מתבצע לו חיפוש אלים שבמהלכו נשפכת כל תכולת הארונות בגסות ובערבוביה על הרצפות, זאת למרות שהמלשין מסר הלשנה מדויקת היכן הכלי אמור להימצא.
יתכן והמחפשים הונחו לבצע חיפוש כללי במטרה למצוא אגב חיפוש זה את האקדח. הגעה ישירה למקום המסתור עלולה היתה לעורר מחשבות אצל בעל הבית, שיובילו אותו להשערה מדויקת מיהו המלשין. את זאת רצה קצין המודיעין למנוע. כך או כך, לא היה כל הכרח או צורך להפוך בית נאה ומסודר לערבוביה של חפצים פזורים נערמים על הרצפות בכל חדר וחדר.
יתכן גם שהבית המהודר מעורר רגשי קנאה המתורגמים למעין נקמה קטנה בערבי שמעז לחיות ברמת חיים מקוממת מבחינתם. בשלב מסוים מהנהן רכז המודיעין לצוות נברני המשטרע, והללו פוסעים ישר למקום שבו הוסתר לו הכלי ולידו תכשיטי זהב השייכים לאשה.
אז מתחיל טקס ההשפלה. הבעל נכבל באזיקים, תחילה בידיו ולאחר מכן מחליט גם הקצין האחראי להורות על כבילתו ברגליו. כל זאת לעיני אשתו וילדיו. כשמעז הוא לסרב לכבילת רגליו מגיע שוטר ומכה אותו בעורפו עד שהוא מאבד את שיווי משקלו ונופל מלוא אפיו ארצה.
משנפל כשהוא אזוק בידיו, עטים עליו מספר שוטרעים אמיצים במיוחד וחובטים בו באכזריות לא מעטה. פניו של הנחבט הופכים חיש מהר לאומצה מדממת ותפוחה. אפו שהיה ישר ותקין הופך להיות שופר שבור ומדמם. החובטים אינם נרגעים לפני שהנחבט מאבד את הכרתו. אז, מעמידים אותו על רגליו וגוררים-נוטלים אותו לחיפוש בחצר ביתו. כל הדבר נעשה כאמור לעיני ילדיו ואשתו, הגועים בבכי מרורים, וגם לעיני עדי ראייה נוספים.
משמסתיים החיפוש ומעלים אותו לניידת ולתחנת המשטרע, בהגיעו למקום מחליט קצין בעל שכל ותושייה להחישו ישר לבית החולים הסמוך, שם הוא מקבל אבחון וטיפול ראשוני.
האחראי על המבצע מחליט לבצע את הפנייה לערכאה השיפוטית, במטרה לבקש את הארכת מעצרו של החשוד, שלא בפניו, על מנת שכבודו לא ייאלץ להתבונן בפניו ובגופו המוכה ולשאול שאלות מביכות שעלולות להביא למשלוח תלונה למחלקה לחקירות שוטרים.
לשאלה היכן החשוד נמסרת תשובה סתמית שהיה הכרח לקחתו למתן טיפול רפואי דחוף.
כבודו אינו אוכל את הלוקש. הוא מכיר את התנהלותם האלימה לעיתים של השוטרים. לכן הוא קוצב במשורה רבה מספר שעות מעצר ודורש להביאו בפניו.
בינתיים מתארגנת משפחתו של בעל הבית ומזעיקה קרקרן, עו"ד מקומי, וזה שם פעמיו לשוחח עם לקוחו החבוט. הדבר האחרון שרוצים זרזירי החוק האלימים הוא שהלה יגיע לבית המשפט, וכך נגבית הודעה מהחבוט, שבה הוא מאשר כי הוא בעל החזקה בכלי ושהחזיק בו לצורך הגנה עצמית.
מסתבר כי באותה עיר נטילת דמי החסות על ידי מי ממשפחות הפשע המקומי היא דבר שבשגרה. העבריינים והסחטנים תושבי אותה העיר חצו כבר מזמן את מחסום הבושה. הם אינם מהססים לעשות זאת בעירם ולא מחוצה לה.
החשוד מסביר לחוקריו מדוע הוא, שאינו עבריין כלל ועיקר, נזקק לכלי זה. "אתם", אומר האיש לחוקריו, "אינכם מסוגלים ליתן לי ולכשכמותי הגנה וביטחון, הסחטנים נוהגים לבצע את זממם כשהם מזוינים וידם קלה ללחוץ על הדקי הנשקים שבידיהם, ואם איני מצטייד באקדח להגן על ביתי ובני ביתי, אנא אני בא?".
החוקר יודע את המצב בעיר מוכת הפשיעה ויודע גם יודע כי למשטרע אין כל פתרון ואפשרות לנקות את העיר מסחטניה. אבל להחזיק נשק באופן בלתי חוקי? אין להשלים עם תופעה מעין זו.
"בזכות" העובדה שהחשוד נראה עדין תפוח ומוכה שלא להתפאר, ואולי בזכות חששה של המשטרע שהעניין יחשוף בפניו כבודו ואפשר יתגלגל הלאה לכדי תלונה והבאת העניין לתקשורת, וכיון שהחשוד הודה במעשה ואינו בעל עבר פלילי, ולחובתו אין כל רקע מודיעיני שלילי, מחליטה המשטרה לשחררו בתנאים אלו ואחרים. מה שקורה בהמשך הוא, שתיק החקירה יועבר לפרקליטות. תובע של בוקר יעיין בתיק וזה ייעטף על ידו בכתב רשע ובליעל המאשימו באחזקת כלי ירייה שלא כדין.
אשתו מוזעקת למשטרע, ושם נמסרת לידיה ערמת תכשיטי הזהב שנלקחו. בהגיעה לביתה היא סוקרת ומגלה ששנים או שלושה מהם קיבלו צבע שקוף ונעלמו.
בני הזוג מחליטים לפנות לקרקרן נמרץ שאינו מקומי והוא נטול שיקולי מקומיות כלשהם. הקרקרן מקבלם לפגישה, שומע את סיפור המעשה, מבקש המצאת מסמכים רפואיים ואחרים ומעיין בתוכן תיק החקירה עצמו.
הקריאה מגלה כי אותם שוטרים שהיו מעורבים בהכאתו הנמרצת, רשמו דו"חות פעולה הקושרים אותם למעשה המביש, אם כי סיפור המעשה שהם מאמצים הוא שונה חלוטין. בעל הבית הופך אצלם בהינף קולמוס לאלים ולמסוכן עד כדי הצורך להפכו לאומצה מדממת. גם תכשיטי הזהב ונטילתם זוכים לאזכור.
עתה לא נותר לקרקרן אלא להגיש כנגדם תלונה למחלקה לחקירות שוטרים, לגייס לצדו קרקרן אזרחי המתמחה בתחום הנזיקין ולגלגל תביעה כספית לא קטנה כנגד המשטרע ושוטריה המתלהמים.
בעל הבית יצטרך להסביר לכבודו במסגרת הטיעונים לעונש את הסיבה להחזקת הכלי. בינתיים עד אז, הוא יישאר חשוף לחלוטין לביקורם של הסחטנים המקומיים, שיתכן שמי מהם "ניקה" בעזרת ההלשנה שהודלפה והכשיר את השטח לכך. על זה נאמר, להיות בין הפטיש ובין הסדן, ועוד מוכה חבול ודואב.
