בית המשפט העליון התבקש לדון בסוגיה ייחודית, ולצורך פסיקה בנושא אף נזקק לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט.
תחילתו של הסיפור בתאונת דרכים שבה היה מעורב רכב של חברת ההשכרה "בסט קאר", בו נהג שוכר רכב. הנהג שנפגע כתוצאה מתאונה בינו לבין שוכר הרכב, הגיש תביעה לבית משפט השלום בתל אביב, שבה טען כי האחריות הכספית לתאונה היא של החברה, מאחר שהרכב שייך לה. בית משפט השלום קבע כי יש עילת תביעה ישירה נגד חברת ההשכרה, וחייב אותה באחריות נזיקית לצד ג'.
החברה ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, אולם ערעורה נדחה, ולכן היא פנתה לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור. החברה טענה כי אין לראות בה אחראית ישירה לנזקים שגרם שוכר הרכב לצד ג' ברשלנותו, שכן לטענתה ל"חברת ההשכרה לא היתה כל יד ורגל בגרימת הנזקים עצמם, וכל חטאה הוא עצם היותה בעלת הרכב".
מטעם היועמ"ש התייצבה בבית המשפט העליון עו"ד מלי אומיד-ברגר מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. היועמ"ש חווה דעתו לפיה על חברות להשכרת רכב לשאת בנזקי רכוש של צד ג' אשר נפגע מרכב השכרה. "על חברת השכרת רכב לבטח את רכביה או לנהוג בעצמה כמו כל חברת ביטוח" – כך לפי עמדת היועמ"ש.
היועמ"ש התבקש על ידי בית המשפט העליון להביע את עמדתו גם באשר לזהות הגורם הנדרש לשאת בתשלום דמי ההשתתפות העצמית. לפי היועמ"ש, ככל שהנזק שנגרם לצד ג' שווה או נמוך מדמי ההשתתפות שנקבעו בנוהל דמי ההשתתפות העצמית, חברת ההשכרה אינה חייבת לשאת בתשלום הנזק. עם זאת, ככל שמדובר במצב שבו חברת השכרה בחרה שלא לבטח את רכביה אצל חברת ביטוח חיצונית, אלא ליטול על עצמה התחייבות לכיסוי נזקי רכוש של צדדים שלישיים כאילו היתה חברת ביטוח, אזי ניתן לראות בחברת ההשכרה מכוח ההתחייבות כמבטחת. לפיכך, חברת ההשכרה, בדומה לחברת ביטוח, מהווה את הגורם הנדרש לשלם את מלוא הסכום שיקבע כנזקיו של צד ג', מבלי לנכות את סכום דמי ההשתתפות שעל שוכר הרכב לשלם לה.
עמדתו של היועמ"ש מתייחסת רק לחברות השכרת רכב לטווח קצר ולא לחברות ליסינג. שכן לרוב, במצב של חכירת כלי רכב, נהג הרכב או החברה החוכרת את כלי הרכב, נושאים במרבית האחריות לשימוש ותחזוקתו של הרכב וכך למעשה נוהגים ברכב כמנהג בעלים, על אף שמבחינה קניינית הם אינם הבעלים.
יש לציין כי בית המשפט העליון עדיין לא פסק.
