ג'מאל עייאט (חרירי), שנשפט ל-15 שנות מאסר ב-2005 והוגדר כאחד מראשי ארגון הפשע של המשפחה, לאחר מותו של יחיא חרירי, סיים לרצות את העונש המלא שלו, אולם נאלץ להתחיל לרצות כעת שמונה חודשים, חלף קנס בגובה 50 אלף שקל שהוא לא שילם במועד שננקב סמוך לגזר הדין.
עייאט, שלא פנה כלל לוועדת השחרורים במועד לפני חמש שנים, ביקש לאחרונה לקצר את מאסרו בשמונה חודשים, לטענתו משום שסיים למעשה לרצות את 15 שנות המאסר שנגזרו עליו. באמצעות עורכי הדין שי טובים וחן מאירי, טוען האסיר, כי העובדה שמועד תשלום הקנס חלף לפני 15 שנה, אינה חייבת לעמוד לחובתו, שכן המדינה עצרה את מאסרו והפעילה את חלף הקנס ללא ידיעתו. עייאט מתאר בהקשר זה, את הקשיים הרבים בתחילת המאסר הממשוך, וציין את מותו בכלא של אחיו הצעיר איאד עייאט.
נציגת המדינה שהתנגדה לבקשת קיצור המאסר הבהירה בהקשר זה כי למדינה ידוע על התערערות במצבו של עייאט על רקע מות אחיו, אולם זה לא מנע ממנו להמשיך בדפוסי התנהגות עברייניים, כאחד האסירים המסוכנים בשב"ס. התובעת תיארה את מסכת העבירות החמורות בהן הורשעו עייאט ואחיו שניהלו ארגון פשיעה, פיקדו על עשרות "חיילים" בזרוע המבצע וספקו להם כסף ואמצעי לחימה כדי לקדם מהלכים של סחיטה ועושק של עסקים וחברות מסחריות, "לא בכדי הופיע האסיר כנאשם מספר 1 בכתב האישום, הוא היה הרוח והמוח מאחורי המעשים".
במשך שעה ארוכה מנתה התובעת, עו"ד נטלי בן שושן, גם את מסכת ההתנהגות השלילית שלו בבתי הסוהר לאורך השנים, מה שסיווג אותו מיום מאסרו הראשון ועד היום בקטגוריה א' החמורה ביותר מבחינה מודיעינית, מנע ממנו לצאת לחופשות והוביל להתנגדות של מודיעין שב"ס והמשטרה להשתתפותו אפילו בקבוצות טיפוליות. למעשה, על ג'מאל עייאט נאסר לצאת מהאגף בו הוא שוהה בכל 15 שנות מאסרו.
התובעת בן שושן התעכבה גם על הסרבנות שלו לטיפול שיקומי. "מחוות דעת רש"א עולה כי האסיר לא נמצא מתאים לשיקום…. הוא התקשה לשתף, תשובותיו היו קצרות ועמומות וניכר היה כי אינו שש לחשוף מעולמו הפנימי… למרות מאסרו הממושך לא התקדם במדרג האגפי, לא שולב בחינוך, לא בתעסוקה ולא אושר לחופשות… האסיר עשה שימוש בעמדת הכוח אותה הוא מייחס לעצמו… אומנם זוהי חווית מאסרו הראשונה אולם מסוכנותו נלמדת הן מחומרת מעשיו (עליהם הורשע) והן מהתנהגותו בין כתלי הכלא ברובד הגלוי וברובד הסמוי".
התביעה דחתה על הסף תוכנית שיקום פרטית שהכינה לאסיר המשקמת מיכל לובלסקי, במטרה שיתחיל להשתתף בה אם ישתחרר בתנאים מגבילים לשמונה החודשים האחרונים.
הסנגורית, עו"ד חן מאירי, חזרה והדגישה כי האסיר סיים את תקופת מאסרו המלאה, ואלמלא אי הבהירות הביורוקרטית הוא היה משלם את חלף הקנס בגובה 50 אלף שקלים ומשוחרר לדרכו. לגבי הטענה לסרבנות טיפולית שיקומית אמרה עו"ד מאירי, "זה חורה. כשאני מדברת על שיקום אני מתכוונת להכוונה, ליד מכוונת של תעסוקה, של מסגרת. זה משהו שראוי שיהיה אחרי 15 שנה בכלא, וזה המקרה. לא הייתי מעזה לטעון בכזה להט לפני שנתיים או שלוש, אבל בסופו של יום האסיר יושב על קנס שהוא יכול לשם ולהיות בחוץ".
עו"ד שי טובים טען כי עצם העובדה שהאסיר לא מקבל טיפול סוציאלי משנת 2013 ולא הסתבך בעבירות בכלא עומדת לטובתו. "שב"ס משתמש בו כדי להרגיע את האגפים… והוא תרם מעצמו… משנת 2005 הוא אסיר, הוא כמו נכה. הוא לא יודע דברים בסיסיים בעולם שמתקדם בקצב מטורף. הטלפון שאני מחזיק ביד? האסיר לא יודע מה זה… כמו שהמדינה השתמשה בו בכלא שתלמד אותו ללכת. כאזרח הייתי מצפה שיקחו אותו ביד החוצה ויראו לו מה יש בעולם.
"אם היה משהו קונקרטי ממנו אז הייתי מבין, אבל אין משהו ספציפי שהוא יכול לבצע בשמונת החודשים שלפנינו… המדינה חוסמת אותו פרוצדורלית, ומספרת עכשיו שהוא היה מספר אחד בארגון. על איזה ארגון מדברים אם הוא לא היה יכול היה לגייס 50 אלף שקל לתשלום הקנס?".
ראשת הוועדה, השופטת בדימוס דניאלה שריזלי הודיעה כבר בסיום הדיון על סירוב הוועדה לקצר את מאסרו של עייאט, הגם שאת הנימוקים הבטיחה לשלוח לצדדים במועד מאוחר יותר.
