עו"ד עינת סופר בסרגליק, נשואה לעובד הייטק, הורים לשלושה ילדים (בת 8, בן 7 ובת 3), מתגוררת בגבעתיים
עבודה בצל הקורונה?
"כשהתחיל משבר הקורונה הגעתי למצב שאני צריכה להיות בבית כי יש לי שלושה ילדים. זה הסתנכרן עם תקנות בית המשפט שדחו כמעט את כל הדיונים, למעט מעצרים ודיונים דחופים כמו זה שבו נטלתי חלק כאן בתמונה. למרות התחושה שהיד יותר קשה על ההדק מבחינת מעצרים, העבודה ירדה וזה משפיע באופן חד משמעי. למשל, בעבר היו אסירים שרצו התייחדות או חופשות מבתי הסוהר והייתי מגישה עבורם בקשות, אך כיום אין על מה לדבר כי הכל הוקפא. אין כניסות ואין יציאות מהכלא, על כל המשתמע".
זמנים קשים גם לעורכי דין.
"שמעתי שהמשבר גרם לקולגות שלי להגיע לפת לחם. יש עורכי דין שסגרו את המשרד שלהם. אני באופן אישי מקווה שלא נגיע לזה. אני עדיין מעסיקה שכירה שעושה עבודה אדמיניסטרטיבית של כתיבה בתיקים שעדיין עומדים. מי שישרוד את המשבר הם בעיקר עורכי הדין הוותיקים שיש להם רזרבות של לקוחות וכסף להחזיק את עצמם מעל המים. עורכי הדין הצעירים עלולים לשקוע. אני לא יודעת למקם את עצמי בין הוותיקים לצעירים. אני עובדת כ-11 שנה במקצוע ומקווה שאחזיק מעל המים.
"אני עדיין משלמת ארנונה וחשמל על העסק ולא זכאית למענק ממשרד האוצר. המדינה לא מפצה כראוי את בעלי העסקים. אילו הייתי שכירה הייתי מקבלת דמי אבטלה. אני כל החיים משלמת ביטוח לאומי וכאשר אני במצוקה אני לא נהנית מהתשלום הזה שאני משלמת כעצמאית כל השנים".
המשפחה מסתדרת?
"בעלי עדיין עובד במשרד בתחום ההייטק, בגלל שאני בבית רוטב הזמן זה נותן לי זמן ללמוד ולהכיר את הילדים. יש שעות שזה יותר מאתגר ויש שעות שזה פחות מעניין. לילדים אין הרבה שיעורים מקוונים מבתי הספר, ולכן אימא שלהם הפכה להיות המורה. כל בוקר יש שלוש שעות של למידה ולאחר מכן בצער רב הם הולכים למסכים. החוקים שהיו בבית לפני כן התמוססו לנוכח המצב. אי אפשר להילחם במסך, זו מלחמה אבודה. בהתחלה הילדים התלהבו מהעובדה שהם נמצאים בבית. אבל באיזשהו שלב זה מתסכל כי בעבר הם הלכו לבלות מחוץ לבית, כמו למשל בקניון. כרגע הם רוצים לחזור למסגרת ולפעילויות שהיו אמורים לעשות. הילדה הגדולה אמרה לי שהיא מתגעגעת לבית הספר, משהו שלא היתה אומרת בעבר".
הורים?
"לא ראיתי את ההורים שלי למעלה מחודש. אבא שלי בדרגת סיכון. אנחנו גם לא רואים את ההורים של בעלי. אמא שלו בקבוצת סיכון ולכן אנחנו לא נפגשים איתם אבל מדברים באמצעות הזום. הילדים מתגעגעים לסבא וסבתא שלהם".
שעות הפנאי?
"מתעסקת בשיפוץ הבניין. חושבת איך לשדרג את הבניין שבו אנחנו גרים בגבעתיים".
חוששת להידבק?
"אני מפחדת להיות חולה, כי אני מעשנת סיגריות".
ספורט?
"אני רצה במרחק של 100 מטר מהבית ומסביב לשכונה".
משהו חיובי?
"לשהייה בחיק המשפחה יש הרבה יתרונות. יש עשיה משפחתית. העובדה שיושבים לאכול כל הזמן ביחד וחולקים הרבה – יש בזה משהו יפה בראייה לאחור. אבל באותו רגע שחיים את זה, יש גם דברים מורכבים. אין ספק שהייתי רוצה שהשגרה תחזור על כנה".
מתלבשת?
"לא מתלבשת מחויט כמו פעם, חיה מארוחה לארוחה עד שהולכים לישון".
מבשלת?
"בישלתי בעבר אבל בגלל המשבר אני מבשלת יותר. עבור הילדים מדובר במלון חמישה כוכבים שכולל שלוש ארוחות ביום ועוד פעילויות".
הכי חסר?
"אני מתגעגעת לשגרה המבורכת. כתבתי פוסט בפייסבוק שמשקף את התחושה שלי: מתגעגעת לקום בבוקר, לשלוח את הילדים לבית הספר ומיד לאחר מכן ללכת לעבודה. בצהריים לשלוח את הילדים לחוגים, לחזור הביתה בערב, לאכול ארוחת ערב, ללכת לישון בערב ולחזור על הכל למחרת. כשנחזור לשגרה לא אתגעגע לשום דבר מהתקופה הזו. יהיה את אותו זמן איכות ביום שבת. לא בכדי בחרתי להיות אשת קריירה ולא עקרת בית".
ייגמר?
"הייתי אופטימית שאחרי פסח משהו יקרה, אבל זה לא הולך לכיוון הזה. אני חושבת שבתחום של עורכי הדין אין סיבה שנצא מוחלשים ואין סיבה שאנשים לא יוכלו להרים את העסק מחדש. לגבי תחומים אחרים, אני לא חושבת שהמשק הולך לכיוון טוב. זה מרגיש כמו מגדל קלפים שבו הכול מתמוטט. להרים את המשק מחדש יהיה קשה".
פוליטיקה?
"לא רוצה לדבר על זה".
