באר שבע, בית משפט השלום, פלילי, שופטת מוקד. תיק שבידי ולקוח במעצר הביאוני דרומה. ברחבת אולמות המשפט התגודדות רבתית של "בני דודים", בדואים, מאזור תל שוקת בואכה חורה הדרומית (אלגנוביה). המבוגרים שבהם זוכים למושב וכבוד, הצעירים יותר מתגודדים סביבם ומהמים.
אני פותח את דלת אולם המשפט. זה, דחוס ועמוס לעייפה. ספסלי הקהל גדושים. בקדמתם מצד ימין סוללת תובעים וערימות תיקים בעטיפה זהה. משמאל ערימה של סנגורים, מרביתם ממונים מקצתם לא.
בצד, בצמוד לקיר ולדלת היורדת למרתף המעצרים, יושבים עצורים מוקפים במשמר שב"ס. למרבית הצער, ההתרשמות הראשונית היא שבמקום יש הכל זולת, התנהלות נאוצתה של בית משפט מסודר. כזה שהולכים בו על קצות האצבעות, ונשמע בו היטב עניינם של העצורים אשר חירותם נגזלה. לא כך הוא הדבר בבית המשפט בבאר שבע, וזאת בלשון המעטה.
הרוב עומד שם בסימן דחייה. דוחים לשם צילום חומר החקירה בתיקים, דוחים לשם קבלת תסקירי מעצר. דיונים לגופם של דברים כמעט ואינם מתקיימים. והכל, תוך שמערכת הצדק פועלת ברעש והמולה, קשה לשמוע, קשה להתרכז. גם בית המשפט עצמו מאבד לעיתים את סבלנותו. כולם שם רוצים להיות כבר בסוף היום, ללכת הביתה, כולם חוץ מהעצירים ובני משפחותיהם.
אני מגיע לדיון שצריך שייארך עשר דקות עד רבע שעה למירב, אבל נתקע במקום שעתיים ויותר, הרוב בהמתנה. מאבטחי הליווי מעלים ומורידים את העצורים והכל מתגלגל ומתחלף לכאורה, אבל תחושתי היא שלא קורה כמעט דבר. המצב הזה מעורר בי חלחלה. הייתי מאוד רוצה שמישהו מטעם הביקורת בהנהלת בתי המשפט יישב באולם הזה ויעקב אחר המתרחש.
עם כמות התיקים הנערמים, מיעוט השופטים המוקצים לדון בהם, אי אפשר לנהל משפט, לעשות צדק ולרדת לשורשם ולאמיתיותם של הדברים. לא לכך ציפינו וייחלנו. החלק הפרדוקסלי הכמעט הזוי שכן קורה שם הוא, שמאבטח ומאבטחת של משמר בתי המשפט ניכנסים מעת לעת לאולם, פונים לשוהים בו ומבקשים לכבות את המכשירים הסלולריים, אבל מה עם כל השאר?!
צדק שלהי 2019, דרום הארץ.
